<h1>תשובות ופסקים לר"י הזקן סימן ט"ז</h1>
<h2>דף לה.</h2>
חמאה של גוים מותרת באותו של חלב, אבל של נסיובי דחלבא אסור והדבר יודע על [ידי] פקחים. החמאה היא מנויה [בחילוקים שבין] בני בבל ובני ארץ ישראל. אנשי מזרח מתירין החמאה, ואומרים שאינו מקבל טומאה, שחלב טמא אינו נעשה חמאה, כמו שאינו עומד לגבינה. ואנשי מערב אוסרין מפני חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ומשום בשולי גוים, ומשום תערובת חלב טמא. ואני שמעתי שהיו אוכלים אותו בצרפת על [פי] הוראת [ר"ת]. ובארץ האי [—אנגליה] שמעתי שהיו מערבין בו (קיהויא) [קיפוי] נסיובי דחלבא [הנקרא צנצרון]. ואין נראה לי לאסור על כך. שכיון שחלב טמא אין עומד אין נסיובא דחלבא מצויין אלא מחלב טהור. ומשום בישולי גוים ליכא, דחלב נאכל כמות שהוא חי. וגם אמר לי ר"ת למאן דאמר כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, מודה דכל שאינו נאכל, היינו דלא חשיב באיכא בינייהו אלא דברים שאינם עולים על שולחן ואינם נאכלים חיים. ובתשובת ר"ת אשר השיב אל דרוס אסר אם יש בה נסיובא דחלבא. אבל מספק אין לאסור, דספיקא דרבנן לקולא. כך שאל רבינו (שמואל) על חמאה של גוים דקורין בוטרא בלע"ז, יש אוכלין אותו ויש פורשין [ממנו] ובמלכותינו מרתיחין החלב על האש ומלקטין שומן החלב. ופעמים שנותנין נסיובא דחלבא. והשיב רבינו תם, על החמאה נראה לי להתיר היתר גמור, כמו שפסקתי על גוים החולבים לצורך עצמם לגבן דאין מערבין בו חלב טמא ולא חשו אלא לניקור. וסיעתא מפירוש רבינו חננאל שכתב בהו אגבי איטפא קאי (איזהרא) [אזיהרא], ואע"פ שנגזר גזירה על גבינת הגוים, אי לאו קאי ביה זיהרא בי איטפי היה היבש מותר. ובחמאה דליכא [אטפי ליכא] זיהרא. ואותה חמאה [שנתערבה] בנסיובא דחלבא [אסור], ואותו שאין בו נסיובא דחלבא מותרת מיד. ואם ספק נתערבו בה ספק לא נתערבו בה נסיובא דחלבא מותרת, דספיקא דרבנן לקולא. ובמלכותנו אין מערבין אותה ואוכלין אותו מי שדעתו יפה ומטגנין בה ביצים ואוכלין הגדולים. ותימה למה לא לאסור הגבינות והנסיובות מחמאה, [מחמת] החלב הצלול שעמהם מולחין, ואין בוררין ומפרידין זה מזה כמו שהוא. דהאי דקאמרינן [חולין קט"ז ע"ב] פירשא בעלמא הוא, היינו דוקא אותו הקפוי. אבל הצלול לא. ואם הכל קפוי כשמולחין אותו, ונחשב הכל פירשא ועפרא בעלמא ואפילו הצלול בשעת (מליחה) [שחיטה]. ועל כן לא היה חושש לאיסור הצלול בקיבה. או שמא החלב הצלול מועט ובטל בס'. ומטעם קיבת נבילה יש ליתן טעם שלא רצה רבינו לאסור בתשובתו דחמאה. זה הוא דשמואל במקום רבי יוחנן אינה משנה, [מכ"ש] במקום רבי יהושע בן לוי שהלכה כמותו לגבי רבי יוחנן ושמואל בפרק קמא דמגילה [עיי"ש כ"ז ע"א]. [וכ"פ] רבינו חננאל (הא כרבי שמעון) [דהלכה כריב"ל]. וכרב אדא בר אהבה ליכא לפסוקי דאמר משום שמחליקין פיה בשומן חזיר, לפי שהוא חבירו של רב הונא שהוליכו רב הונא בבית רעבון רבנן (בפונדקאי) [בפירקי] דחסידי. ואין זה רב אדא שהוא בתרא. ועל כן אמר רבינו כמעט שלא היו אסורין גבינות הגוי. אך אין להקל בגבינותם. אבל החמאה אין להחמיר. והמחמיר במקום שיודע שמשימין נסיובא דחלבא, נסיובא דנשארו מן הגבינות, או מטעם חשש החלב הצלול בקיבה שאינו חשוב פירשא בעלמא ואפילו לרבינו תם, תבוא עליו ברכה. והמיקל כתשובת רבינו אין להעניש. כי גם לרש"י יש לומר שגם בימי חכמים [נהגו] במליחות הקיבה כמו שנוהגין עכשיו. אבל לא רצו בכך לאסור גבינות אי לאו מטעם נבילה, משום דמין במינו הוא, כי נראה דדוקא נקט עור קיבת נבילה. ושמעתי, טעם לפגם חושבין אותו העור ואינו משבח בחלב אלא מחמצו ומקלקלו. ואם אין מולחין העור עצמו אלא נותנין המלח בחלב, יש לדקדק אם מרובה כל כך המלח שיחשב העור מלוח בתוכו דפולט טעמו בחלב. או שמא נחשב חלב מלוח מליח ועור תפל, ולא פליט עור. והוא כמו טהור מליח [וטמא] תפל ומותר.
